היום הראשון הכי קשה

אודות הספר תגובות וביקורות

מחבר/ת: לאה נאור
הוצאה: מסדה / מודן, 1988

 

 מה קורה כאשר "משהו נשבר" והחיים משתנים בבת אחת? הרי ילדים רבים חווים חוויות קשות בחיים, חששתי מאוד, כי סוג כתיבה כזה היה חדש בשבילי. ניסיתי להתמודד עם הנושא הקשה שבחרתי, פרידה בין הורים בזהירות וברגישות. למזלי ילדים רבים וגם הורים רבים  אהבו את הספר. והזמינו אותי לשוחח עליו, ועל ספר ההמשך שכתבתי: "הכל קרה בגלל בולי" בפגישות עם תלמידים והורים' בכל הארץ.
הספר יצא בהוצאת "מסדה" לאחר זמן הועברו הזכויות להוצאת "מודן".
בספר  שני סיפורים. "משהו נשבר" ו"היום הראשון הכי קשה"

פתיחת  הסיפור "משהו נשבר":

רגע לפני שתמר אמרה לי את זה עדיין הייתי ילדה מאושרת.זה היה בחופש הגדול. אני זוכרת שהיה יום חם במיוחד. תמר ואני עבדנו יחד בפינה החי של הילדים, וליאת הקטנה באה, כרגיל, לעזור לנו...
תמר נרתעה לאחור ונתקלה בגדר. פניה היו אדומות והיא נראתה מבולבלת לגמרי.
"מה קרה לך?" שאלתי.
היא הביטה בי בכעס כאילו העלבתי אותה.
"אוי, רק את עוד לא יודעת. חבל שאמרתי לך." אמרה והתחילה לעבוד במהירות. ידעת שהיא עושה את עצמה עסוקה. לא ויתרתי לה והלכתי אחריה.
"על מה את מדברת? מה רק אני לא יודעת?"

ועוד קטע:

"רחלי," אמרה אמא. "התכוונו לדבר איתך היום. לא רצינו שתשמעי את זה בחוץ." שמתי לב שהיא משתמשת עדיין בלשון רבים. אולי מתוך הרגל.
"אצלנו בקיבוץ תמיד בחוץ יודעים קודם," אמר אבא בשקט.
ראיתי ששניהם החליפו ביניהם מבט. זה היה מבט של הבנה. כמעט אהבה. אבא המשיך לחבק אותי ואני אחזתי בידה של אמא.
שתקנו שלושתנו ביחד.
מבחוץ הגיעו קולותיהם של אסף ואהוד, מתלהבים וצועקים כשהם בועטים בכדור. גם בולי נבח בהתלהבות, כמשתתף בשמחה.
פתאום נשמע קול נפץ.
אסף פתח את הדלת. לחייו היו אדומות, הוא היה משולהב ומזיע. בולי רץ אחריו.
"משהו נשבר. הכריז אסף.

 

פתיחת הסיפור "היום הראשון הכי קשה"

למה אני פוחדת כל כך? בעצם אין לי מה לדאוג. בסך הכל אני צריכה ללכת לבית הספר החדש, לחפש את כתה ג' שנייה, להיכנס, להגיד"שלום, שמי רחלי, ואני התלמידה החדשה."
עד כאן הכל בסדר. מה יהיה הלאה?
אמא לא תבוא איתי. היא תלך עם אסף לגן. אסף רק בן שלוש ואני כבר בת שמונה ואני אסתדר. אפילו אמא אמרה: "רחלי, אני סומכת עליך. את כבר גדולה. את תסתדרי.
ואבא? על אבא לא מדברים. הוא נשאר בקיבוץ עם האשה החדשה שלו. אני משתדלת לא לחשוב עליו, אבל זה לא מצליח לי. הנה, גם עכשיו יש לי דמעות בעיניים כמו תמיד כשאני
נזכרת באבא. אני מוכרחה לחשוב מהר על משהו אחר. מה לשים בילקוט?

ועוד קטע:

"שלום," אמרתי.
"שלום, ומי את?" שאלה אותי המורה שבטח היא המורה ציפורה.
"אני רחלי," אמרתי. הקול שלי קצת רעד, וכל הזמן חשבתי רק על דבר אחד: שלא תגיד את זה, שרק לא תגיד את זה, אבל היא אמרה את זה:
"זימברודה רחל, זאת את?"
"כן," עניתי במהירות. שמעתי צחוקים וכל כך רציתי להעלם. לא להיות שם. שלא יסתכלו עלי. שלא יגידו.
"ובכן, רחל, יש מקום בטור ב' ספסל אחרון. שבי שם, ובהפסקה תגשי אלי.
הלכתי לאורך טור ב' והרגשתי איך כל העיניים דוקרות אותי. הילקוט הריק והמיותר היה פתאום כבד כל כך. חבל שאני ג'ינג'ית רזה אחת ולא יפהפיה משגעת. בעצם, מזל שאני לא. אני מצפצפת. רק בקשה אחת יש לי, שאשב ליד בת. שלא אצטרך לשבת ליד בן. אלוהים, עשה שזאת תהיה בת. שתהיה לי לפחות חברה אחת במקום הנורא הזה. הנה טור ב' ספסל אחרון. על ידי יושב בן.

 ועוד קטע:

הילדה שיושבת לפני הסתובבה פתאום וזרקה פיסת נייר על השולחן שלי.
החלקתי את הנייר המקומט. ראיתי ציור של פרח וגם כמה מלים:
לרכל
ברוכה הבעה.
לי.
לי? זה השם שלה? לי? איזה שם זה לי? היא הסתובבה וחייכה אלי. ילדה נחמדה. עיניין חומות. גומות, תלתלים חומים. איך לא ראיתי אותה כשעברתי על ידה? חייכתי אליה, והיא חייכה בחזרה. אולי היום הזה לא יהיה כל כך נורא, אחרי הכל?

 

  המבקרים צביה בן שלום מעיתון "על המשמר" ויבשם עזגד מידיעות אחרונות, קיבלו אותו באהבה.

 

 

 

598