שָׁנִים רַבּוֹת עָבְרוּ מֵאָז
וְהַסִּפּוּר יָשָׁן,
אֵיךְ יַעֲקֹב נָשָׂא רַגְלָיו
וַיֵּלֶךְ לְחָרָן.

הָיָה אָז קַיִּץ. כַּמָה חַם,
הָעֲדָרִים צְמֵאִים.
לְיַד הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה
הִמְתִּינוּ הָרוֹעִים.

נָשְׂאוּ כֻּלָּם עֵינַיִּם,
הִנֵּה רָחֵל בָּאָה.
אֶת צֹאן לָבָן רוֹעָה הִיא
וְהִיא כָּל כָּך נָאָה.

שָׁנִים רַבּוֹת עָבְרוּ מֵאָז,
אַלְפַּיִם לְפָחוֹת.
אַךְ גַּם הַיּום לָאַהֲבָה
דְּרוּשִׁים הַרְבֵּה כֹּחוֹת.

אֲבִינוּ יַעֲקֹב גָּלַל
הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה,
וְהוּא הִשְּקָה אֶת צֹאן לָבָן,
וְזֶה הָיָה נִפְלָא.

אֵלִי, מַה נִפְעֲמָה לוֹ
רָחֵל הַנָּאוָה
וּלְבָבָה הָיָה לוֹ
מֵאָז לְאַהֲבָה.

אָז לָמָה אֵין לָנוּ הַיּוֹם
בְּאֵר אַחַת כָּזֹאת,
רוֹעִים, רוֹעוֹת, מִקְנֶה וָצֹאן,
וְאַהֲבָה כָּזֹאת.