רֵיחַ הַדֶּשֶׁא וְטַעַם שַׁלְוָה
נכתב בערב של שקט בגבול עזה בערך בשנת 1956 או 57

מילים:   לאה נאור

כְּשֶׁרוּחַ הָעֶרֶב
אֶצְלֵנוּ עוֹבֶרֶת,
אֶצְלֵנוּ עוֹבֶרֶת, שְׁקֵטָה וְטוֹבָה.
וְרֵיחַ חָצִיר,
וְסַבּוֹן, וּמִקְלַחַת,
וְרֵיחַ הַדֶּשֶׁא וְטַעַם שַׁלְוָה.
 
כְּשֶׁרוּחַ הָעֶרֶב
אֶצְלֵנוּ עוֹבֶרֶת
דוֹלְקִים הָאוֹרוֹת, בְּהִירִים הַבְּגָדִים.
קוֹל צְחוֹק וְשִׂיחָה
וּבְדִיחָה מְאוּחֶרֶת,
קוֹלוֹת שֶׁל שִׁירָה מִבֵּית  הַיְּלָדִים.
 
כְּשֶׁרוּחַ הָעֶרֶב
אֶצְלֵנוּ עוֹבֶרֶת
נָמוֹג יוֹם הַחוֹם וְשָׁקַע הֶאָבָק.
דּוֹלְקִים הָאוֹרוֹת
בֶּחָצֵר הַמּוּאֶרֶת
וְזוּג אוֹהֲבִים הִתְקָרֵב וְחָמַק.
 
כְּשֶׁרוּחַ הָעֶרֶב
אֶצְלֵנוּ עוֹבֶרֶת
וְכָל הַשָּׂדוֹת אֲפֵלִים וְשׁוֹתְקִים,
לוֹטֶפֶת הָרוּחַ
שֵׂיעָר וְצַמֶרֶת
וְרַק הַתַּנִים צוֹעֲקִים, צוֹעֲקִים.
 

בחזרה לשירי מקום »