לפני כמה ימים קיבלתי מייל מפתיע:
"צהרים טובים. זאת איילת מארכיון עיינות. לאה, האם יכול להיות שאת כתבת את השיר הזה שצורף להצעת התקציב 1952 – 1953 על ידי עדה מימון? אם כן, זה ממש מרגש.
היא שלחה לי צילום של הצעת התקציב ובראש הדף היה מודפס השיר הזה:

הדבורה לא חשבה
שלמת היא הוגה אהבה
שגרגר האבקה שטמנה
לא יגדל
כי הפרח אותו הפרתה
הוא בסל.
הדבורה לא חשבה
והמשיכה לשיר לאומלל
אך הפרח לחש לה תודה
כשהלך ונבל.
לאה

אני כתבתי את השיר הזה כשעבדתי במשתלה בעיינות, וכאב לי הלב על כל פרח שקטפנו בערוגות הפרחים הנפלאות שלנו וארזנו למשלוח.
מצאתי את השיר בפנקס השירים הקטן, ששמרתי לי מימי עיינות, עם הרבה שירי בוסר אחרים שלי שמעולם לא פרסמתי. התאריך הרשום בראש השיר היה 27.2.1952
עד כמה שזכור לי מעולם לא פרסמתי את השיר הזה. מעולם לא הייתה לי שיחה אישית עם עדה מיימון, המנהלת האגדית של עיינות שהייתה אז חברת כנסת וכמעט לא ראינו אותה.
יותר מזה, אף אחד בעיינות לא ידע שאני כותבת שירים. הייתי ביישנית. וזה היה הסוד שלי.
אז איך הגיע אליה השיר הזה? ולמה היא צרפה אותו לתקציב? אני לא יודעת. ולצערי כבר אין לי את מי לשאול.