תִּזְכּור אוֹתִי כְּשֶׁאֶתְרַחֵק מִמְךָ
אֶל אֶרֶץ הַדְּמָמָה שֶׁלֹּא נִגְמֶרֶת.

כְּשֶׁלֹא תּוּכַל לֶאֱחוֹז בִּי בְּיָדְךָ,

פּוֹנָה לְהִמָּלֵט, אֲבָל נִשְׁאֶרֶת.

 

תִּזְכּור אוֹתִי כְּשֶׁלא תַּמְשִׁיךְ, יוֹם יוֹם,
לִטְווֹת לָנוּ עָתִיד כֹּה מְאֻשָׁר.

הֵן גַּם אַתָּה תָּבִין, כְּבָר מְאוּחָר. 

אֵחַרְנוּ לְתַכְנֵן וְלַחֲלוֹם.
 

וְאִם תִּשְׁכַּח מְעַט, זֵה לֹא חָשׁוּב,.

אַל תִּצְטַעֵר, זֶה רַק לִזְמָן קָצָר.

בְּרִיחָה קְצָרָה אֶל חֵטְא מָתוֹק, נִסְתָּר.

אֶת דִּמְיוֹנִי הִדְלִיקָה שׁוּב וָשׁוּב.

טוֹב שֶׁתִּשְׁכַּח אוֹתִי וּתְחַיֵּך

מִשֶׁתִּזְכּוֹר וְתִהְיֶה עָצוּב.

 

זהו שירה הידוע ביותר, ואולי העצוב ביותר של כריסטינה רוזטי (1830-1894).  משוררת אנגליה, בתו של המשורר החשוב גבריאל רוזטי, יליד איטליה. ואחותו של הצייר דנטה גבריאל רוזטי. היא כתבה שירי אהבה ושירי ילדים אבל מעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים. היא ידעה אהבה, אבל סירבה להינשא בגלל סיבות דתיות. היא נשארה בודדה ומסתגרת כל ימי חייה.