איך גורמים לילדים לצחוק וגם לחשוב
איך גורמים לילדים לצחוק וגם לחשוב? התשובה אצל לאה נאור
לאה נאור כתבה עשרות שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל. אך בעוד כולם מכירים את יצירתה, רוב הישראלים לא מכירים אותה. כעת, כשמצנזרים חלק מספרי דוקטור סוס שתירגמה לעברית, היא מספרת למה התעקשה על השם "חתול תעלול", איך פירשו לא נכון את השיר "בואי אמא" ומה היא עשתה כדי לפלס נתיב סודי ללבם של ילדים
מאת נטע אחיטוב
צלם תומר אפלבאום
מוסף הארץ 19/03/2021
לאה נאור גידלה מיליוני ילדים ישראלים, ורובם אפילו לא יודעים זאת. היא עשתה זאת כשחיברה את "מקהלה עליזה", "בואי אמא", "זרעים של מסטיק" ועוד מאות שירי ילדים, כשכתבה כ–50 ספרי ילדים ותסריטים לתוכניות טלוויזיה כמו "קרוסלה" ושירי פתיחה ל"רגע עם דודלי", "הבית של פיסטוק", "הלב" ו"פרפר נחמד" וכשתירגמה קרוב למאה ספרי ילדים מאנגלית, בהם 38
.תרגומים מופתיים לספרי דוקטור סוס
דוקטור סוס (או בשמו האמיתי, תאודור סוס גייזל) הוא גם התירוץ לפגישה שלנו. לפני שבועיים הודיעה החברה בעלת הזכויות על ספריו, ששישה ספרים מהסדרה לא יודפסו עוד כי "הם מציגים אנשים בצורה פוגענית ושגויה". לנאור יש עמדה נחרצת בעניין, שעוד נגיע אליה בהמשך. לא פחות מכך, יש לה סיפורים שמגלים איך באו לעולם כמה מהטקסטים שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. וגם כמה תובנות שרלוונטיות לכל מי שרוצה להבין איך גורמים לילדים להתעניין, לקרוא, להקשיב, לחשוב — ולצחוק.
אנחנו נפגשות בדירה שבה היא מתגוררת עם בעלה מרדכי נאור בהרצליה. זו עיר מגוריהם כבר 46 שנה, מאז שעזבו את קיבוץ נחל עוז, שבהקמתו לקחו חלק. מרדכי מוכר בזכות עצמו — הוא היסטוריון של ארץ ישראל שגם כיהן כמפקד גלי צה"ל, עיתונאי, שדרן, עורך וסופר שחתום על יותר מ–002 ספרים, שעוסקים בהיסטוריה של ארץ ישראל, צה"ל ואישים רבים. השניים משלימים זה את דבריו של זאת ומפגינים סימביוטיות כפי שמסוגל לעשות רק זוג שחי יחד כבר 56 שנים וחצי (כן, הם סופרים גם את חצאי השנים).
לתרגום ספרי ד"ר סוס התגלגלה נאור (68) לגמרי במקרה. למעשה, הכל התחיל מכיוון שלא היתה לה תעודת בגרות. "למדתי בבית ספר חקלאי ושם תעודת בגרות נחשבה לפשע", היא מספרת. "אבל כשעזבנו את הקיבוץ, החלטתי שאני בכל זאת רוצה ללמוד באוניברסיטה ולכן צריכה להוציא תעודת בגרות. המקצוע החלש ביותר שלי היה אנגלית, אז התחלתי לקרוא ספרים באנגלית עם מילון. כשנתקלתי באוצרות ספרותיים או בשירים שאהבתי, תירגמתי אותם לעברית בשביל להתאמן. שכנה נחמדה השאילה לי את 'taH ehT ni taC ehT' מתוך מחשבה שיהיה לי קל לקרוא ספר ילדים באנגלית. גם אותו תירגמתי לעצמי והנחתי במגירה".
צריך להתעכב רגע על הנקודה הזאת. נאור קראה את הספר לא כדי לתרגם אותו, אלא כדי ליהנות ממנו וללמוד בעזרתו שפה — בדיוק כפי שילדים קוראים אותו. נדמה שהחוויה הזאת מתמצתת במידה רבה את הצלחתה של נאור — יוצרת שרואה דברים מנקודת מבטם של הילדים, שמבינה את עולמם. נאור כותבת על דברים שעשויים להיראות למבוגרים כמובנים מאליהם — על שמש זורחת, ציפור מצייצת, עציץ מלבלב. אך עבור הילד או הילדה שמביטים בהם, אלו רגעי קסם שמתרחשים במיוחד בשבילם.
"תמיד רציתי לגרום לילדים לצחוק ולחשוב", אומרת נאור. "הערך הכי חשוב שרציתי להעביר בשירים ובסיפורים הוא לתת תשומת לב לדברים סביב, לא לעבור את החיים בלי לשים לב למה שמתרחש, למה שנמצא בקרבתנו. הרבה מהשירים מדברים על דברים קטנים שאנשים לא רואים, אבל קיוויתי שהילדים ישימו אליהם לב".
"אני מרגישה שאני עדיין מנסה להבין ילדים", אומרת נאור בצניעות, תכונה שניכרת בה לאורך כל הראיון. אחת הדרכים לעשות זאת היתה להיפגש עמם ולפטפט איתם. היא עשתה זאת עם הילדים בסביבתה, וגם נהגה לבקר בבתי ספר ברחבי הארץ. טקסטים רבים שלה נכתבו מתוך המפגשים הללו. ב–1991, למשל, ערב מלחמת המפרץ, פגשה ילדי כיתה ד' בבית ספר בקרית מלאכי, ששכן סמוך לבסיס חיל האוויר. במהלך הפגישה נשמע שאון מטוסים שהפריע לנאור. כשהיא אמרה זאת לילדים, אחד מהם ענה לה שהם כבר רגילים, ושדווקא כשאין מטוסים, "השקט עושה לי חור בראש". שנתיים לאחר מכן יצא לאור ספרה של נאור לבני נוער תחת אותו שם וזכה לביקורות נלהבות.
פעם אחרת היה זה דווקא מפגש של בעלה עם ילדים שהוליד שיר. זה היה ב–0891, כשמרדכי שוחח עם ילדים בבית ספר בדרום הארץ. אחד מהם רצה לשאול אותו בן כמה הוא היה בזמן ההעפלה, אך התבלבל ושאל בטעות "בן כמה היית כשהיית ילד?" באופן טבעי, תחת ידיה של נאור, השאלה הפכה לשיר, ששמו "אבא, בן כמה היית כשהיית ילד". תָּמִיד אַתָּה אוֹמֵר לִי: תִּשְׁאֲלִי, תִּשְׁאֲלִי,/ כָּל מַה שֶׁאַתְּ לא מְבִינָה, תִּשְׁאֲלִי./ אֲבָל יֵשׁ לִי שְׁאֵלָה אַחַת שֶׁאֲנִי אַף פַּעַם לא שׁוֹאֶלֶת: אַבָּא, בֶּן כַּמָּה הָיִיתָ כְּשֶׁהָיִיתָ יֶלֶד?"
"כתיבה לילדים היא כמו כתיבה למבוגרים, רק עם יותר מאמץ", אומרת נאור. "דוקטור סוס אמר שהוא לא כותב לגדולים או לקטנים, אלא לבני אדם. ככה הייתי רוצה לחשוב גם על עצמי. אני לא כותבת לגיל מסוים. אני בטוחה שכמעט כל ספר טוב פורץ את גבולות הגיל שקבעו לו העורכים או הספרנים בספרייה".
***
אז איך התגלגל התרגום של "taH eht ni taC ehT" מהמגירה של נאור למדפי הספרים? "הראיתי את התרגום לנחמן אוריאלי, חבר שלנו, שהיה מו"ל", מספרת נאור. "זה היה העותק היחיד שהיה לי והיו עליו אפילו מחיקות. הוא קרא ואמר לי שאני לא יודעת לתרגם, שזה לא נכון ולא טוב. שאפילו את שם הסופר פיספסתי כי הורדתי אותו ממלך האלים — דוקטור זאוס הוא כינה אותו — לדרגת סוס. הוא אמר שגם בשם הספר טעיתי כי קוראים לו 'החתול שבכובע' ומה פתאום אני קוראת לו 'חתול תעלול'. הסברתי לו שביררתי ובאנגלית הוגים את השם ssueS 'סוס' ולא 'זאוס', ושחוץ מזה אני בטוחה שגייזל עצמו לא היה מוותר על הבדיחה. לגבי שם הספר, הסברתי שבאנגלית חתול וכובע מתחרזים, לכן הוא בחר בשם הזה, אבל בעברית הם לא מתחרזים ומספיק שהכובע עובר בציורים היפים. אחרי חילופי הדברים האלה, הוא בכל זאת לקח את התרגום המסכן שלי והלך". נאור ואוריאלי לא דיברו על כך יותר.
"אחרי הרבה שנים טילפנה אליי אסתר סופר, שהיתה אז אחראית על ספרי הילדים בהוצאת כתר, והודיעה לי שזכיתי בתחרות לתרגום דוקטור סוס. מתברר שנחמן הכניס אותי לתחרות בלי שידעתי. בסופו של דבר, בתרגום הסופי של הספר לא שונתה אפילו מילה אחת מאותו תרגום ראשוני שלי".
נאור זכתה על תרגום זה בעיטור אנדרסן לתרגומי מופת. אפשר בקלות להבין למה. התרגום מצליח להעביר לעברית את הרוח השובבית, המתוחכמת, מלאת הדמיון והעמוקה שניכרת בספריו של דוקטור סוס. הוא שומר על האוניברסליות של הספרים, אבל גם בלי משים הופך אותם למקומיים וקלים להזדהות גם בקרב ילדים שגדלים במרחק רב מהמקור. כבר מבחירת שם הספר, נאור העדיפה לשמור על רוח הסיפור מאשר לתרגם אותו באופן מדויק — והבחירה הזאת עושה חסד עם הילדים. "כשתירגמתי, חשבתי איך שפת המקור עושה רושם על ילדים", אומרת נאור. "קיוויתי ליצור את אותו רושם בעברית, לתת את אותו הקסם גם בתרגום".
נאור תירגמה לעברית גם את ששת ספריו של דוקטור סוס שהוחלט כעת לא להדפיסם יותר. מתברר שהאיורים שלהם לא עוברים את מסרקות התקינות הפוליטית הנוקשות הנהוגות בימים אלו בארה"ב. ההחלטה מגיעה ככל הנראה בעקבות מחקר מ–9102, שבחן את ספריו ומצא כי מרבית הדמויות הלא־לבנות בספרים מוצגות באופן פוגעני וסטריאוטיפי. אחד הספרים שהדפסתם תופסק, לדוגמה, הוא "רוצה להיות מנהל גן חיות" (ooZ eht naR I fI). מופיעות בו כמה דמויות ממוצא אסייתי, ששלוש מהן נושאות על ראשן גבר לבן האוחז ברובה, מה שלפי המחקר "מדגיש את הדומיננטיות שלו עליהם".
נאור, בדרכה המאופקת, זועמת על הצנזורה הזאת. "הוא צייר מהדמיון, איך אפשר לעשות צנזורה על הדמיון?" היא אומרת. "אני לא יכולה לתאר את זה. כל מה שהוא צייר הם ציורים מדומיינים של חיות מדומיינות". אולי הם עשו זאת כתרגיל להעלאת מכירות, היא מציעה. "קראתי שמכירות הספרים עלו פלאים מאז השערורייה הזאת. אם זה יעשה טוב לדוקטור סוס, מה טוב"
ואכן, מכירות הספרים של דוקטור סוס באנגלית ובעברית זינקו פלאים מאז ההכרזה על הפסקת ההדפסה שלהם.
בכל מקרה, מבחינתה, בספרים שתירגמה לא צריך לשנות כלום — מלבד דבר אחד קטן. "בספרים 'חתול תעלול' ו'חתול תעלול חוזר' לא הייתי
מתרגמת את השם 'סאלי' לשם העברי טלי", היא אומרת. "הייתי משאירה סאלי. וזהו".
***
נאור מעידה שהתגלגלה לקריירה בכתיבה לילדים לגמרי במקרה. הכל התחיל ממפגש עם מלחין נחום היימן, שהיה חבר של בעלה. היימן הגיע יום אחד לביקור בביתם ושאל את נאור אם במקרה יש לה שיר שהוא יוכל להלחין לכבוד טקס הסיום של ילדי כיתה ו' שאותם לימד בקיבוץ בית אלפא.
"הסתכלתי במגירות שלי ומצאתי שם שיר ילדים אחד ששמו 'מי אכל את הירח'", אומרת נאור. "נתתי לו. אחרי שבועיים הגיע מכתב שבו הוא כתב שזה לא הצליח ושאל אם יש לי עוד שיר. בתנו נטע היתה אז תינוקת, וכתבתי עליה את השיר 'זרעים של מסטיק' שנפתח במילים 'לנטע ולי יש סוד נחמד'. שלחתי לו. כעבור כמה זמן הגיע מכתב נרגש שבו הוא כתב שהוא הצליח להלחין אותו, ושאל אם אוכל לכתוב עוד תריסר שירים, שאותם נחבר יחד להצגה. אז כתבתי עוד שירי ילדים וביניהם את עלילת המחזה. בבית אלפא הציגו את זה באותה שנה, וזה הפך להצלחה מעבר לציפיות, כי לא היו כלל ציפיות. זה מה שגרר אותי לכתוב שירי ילדים".המחזמר "זרעים של מסטיק" זכה להצלחה מסחררת בשנות ה–06 וה–07 ואף להצלחה מחודשת בשנות ה–09. ההצלחה הובילה את נאור והיימן לחבר מחזמר נוסף בשם "אנדנדינו", שגם הוא נכנס לדנ"א התרבותי של ילדי ישראל בשנות ה–08. "ואז התחילו לבקש ממני שירים וסיפורים לעיתוני ילדים, לרדיו, לטלוויזיה", אומרת נאור. "פשוט נגררתי לזה. כל הדברים הטובים שקרו לי היו לא בכוונה. אנחנו חיים ממזל למזל".
נאור שופעת סיפורים מאחורי הקלעים של השירים שכתבה.
מתברר, למשל, שהשיר "בואי אמא", שהפך לחבר קבוע בטקסי יום הזיכרון והשואה, בכלל לא אמור היה להיות שיר נוגה, אלא דווקא היתולי. "הזמרת אסנת פז התקשרה ואמרה שהיא צריכה שיר עד מחרתיים ושיש לה מנגינה רוסית יפה שחיבר המלחין היהודי־רוסי אדוארד קולמנובסקי", נזכרת נאור. "המנגינה גרמה לי לחשוב על צמד המילים 'בואי אמא', ואז נזכרתי בילד קטן שהיה חבר שלי בבניין הראשון שגרנו בו, כשרק עזבנו את הקיבוץ. כבר הייתי אישה בוגרת, אבל אהבתי לפטפט עם ילדים. יום אחד סיפרתי לו שבקרוב נעבור דירה, והוא אמר, 'את לא יכולה לעבור עכשיו דירה, את צריכה לחכות שאגדל'. חשבתי שזה יהיה שיר על ילד נחמד ותחמן, שנלחם בכל כוחותיו כדי שאמא שלו לא תצא מהחדר ותכבה את האור. זה מאוד הפתיע אותי שהשיר הפך למה שהוא".
"מקהלה עליזה", היא מספרת, נולד מתוך תחביב הצפרות שלה. "גרנו בבית עם חצר שהיו בה עצים, ואחד מהם היה הברוש שבשיר. מוט'קה היה מפרנס, ואני מתבטלת, אז הייתי מביא משקפת ומגדיר ציפורים ומביטה בהן. ככה נולד השיר". את השיר כתבה בשביל חוה אלברשטיין, שביצעה לאורך השנים קרוב ל–90 שירים של נאור.
זה היה הלהיט הראשון שלנו", אומרת אלברשטיין. "היא כותבת שירים נפלאים. בכל פעם שהייתי צריכה מילים למנגינה, הייתי פונה אליה. היא מאוד מוזיקלית והעברית שלה כל כך יפה ורעננה. בלי שום פוזה, אבל בכל זאת שירה".
אלברשטיין, שמגדירה את נאור "ילדה נצחית כזאת", היתה גם חלק מהקאסט של תוכנית הטלוויזיה שכתבה נאור, "קרוסלה", ששודרה בערוץ 1 בסוף שנות ה–07. התוכנית זיכתה את נאור בפרס רשות השידור, אחד מתוך שלל פרסים שבהם זכתה במהלך הקריירה, כמו פרס מטעם אקו"ם על מכלול כתיבתה, ופרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות.
?את מכירה את עולם סדרות הילדים של היום
"אני קצת מיואשת מזה. לא מזמן היתה תוכנית שהציגה את סדרות הטלוויזיה לדורותיהן, וממש רואים איך משנה לשנה הרמה יורדת. כשצילמנו את 'קרוסלה', בכל חודש הייתי כותבת תסריט עם שמונה שירים. במשך שבוע שלם השחקנים עשו חזרות ובמשך יומיים צילמו. כשכתבתי את 'סיפורים מהכיס' כעבור 02 שנה, כבר כתבתי כמה תוכניות בשבוע והיו מצלמים שמונה ביום. ברור שתהיה ירידה באיכות, וזו היתה אכזבה בשבילי כבר אז".
כשאני שואלת מה דעתה על התרבות המשתנה בישראל, על האליטות התרבותיות שמתחלפות, היא מבקשת לא להתייחס לנושא. "רק אומר שאני קצת עצובה", היא אומרת.
נאור משוכנעת שהילדים כיום שונים מאלה של פעם ("אני מרגישה שהיום הם יותר חכמים מאיתנו", היא אומרת). ולמרות זאת, השירים שלה ממשיכים להיות חלק מהילדות בישראל. אני שואלת אותה אם היא חושבת שזה ימשיך להיות כך בעתיד. "תמיד כתבתי פשוט מאוד", אומרת נאור, "ותמיד השתדלתי להפוך כל דבר מסובך לפשוט. אז זה מדבר אל כל אחד".
